פסק-דין בתיק תא"מ 2407-02-12

בפני תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן תאונת דרכים שארעה ביום 4/10/2011, בין רכב המבוטח על ידי התובעת בתביעה העיקרית, שהיה נהוג באותה עת על ידי הנתבע שכנגד 2 (להלן: " רכב התובעת" ו- " נהג התובעת" בהתאמה), לבין רכב הנתבע והתובע שכנגד, מר סדה מאלק (להלן: " רכב הנתבע").

כבר בראשית הדברים אציין, כי לא היה כל מקום להגיש תביעה שכנגד נגד נהג התובעת, שכן מדובר בהליך בסדר דין מהיר, ועל פי תקנה 214ה (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא ניתן להגיש תביעה שכנגד נגד מי שאינו בעל דין בתובענה העיקרית.

לעניין אופן התרחשות התאונה, נטען בכתב התביעה, כי ביום 4/10/11 נסע נהג התובעת ברכב בכביש וולפסון בחולון, כאשר אותה עת נסע הנתבע בנתיב משמאל לרכב. לפתע סטה רכב הנתבעים ימינה, חדר לנתיב נסיעת רכב התובעת ופגע בו בדופן שמאל קדמי.

בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד נטען, כי בעת שנסע התובע שכנגד ברכבו לכיוון איילון בסמוך לבית חולים בילינסון כאשר הרכב התובעת יצא מהחניה ומבלי לשם לב פגע ברכב הנתבע בצד הימני קדמי.

העידו בפני שני הנהגים, כמו כן, הוגשו חוות דעת שמאי, תמונות הנזק שנגרמו לכל אחד מכלי הרכב, כמו גם תמונות של מקום הארוע שצילם הנתבע.

נהג התובעת לא התייצב לדיון ההוכחות הראשון שנקבע עקב ארוע משפחתי ונוכח העובדה שהנתבע אמר, כי בכוונתו לנסוע לחו"ל בקרוב, הסכימו הצדדים כי תשמע עדותו תחילה עדותו של הנתבע שהוא גם התובע שכנגד. הנתבע מסר בעדותו, כי נסע בבוקר לעבודתו, עבר את הרמזור של צומת וולפסון וראה את רכב התובעת, מגיע לעברו יוצא אולי מהחניה, הנתבע שיער, כי נהג התובעת רצה אולי לעשות פרסה. לדבריו, ניסה לצפצף לנהג התובעת אולם הוא המשיך לנסוע "...אולי יצא מחניה" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 7 בפברואר  שורה 16). הנתבע טען, כי נהג התובעת אמר שאינו מרגיש טוב ואמא שלו בבית החולים. הנתבע העיד, כי הוא גר ביפו ועובד בראש העין.

בחקירה הנגדית, השיב הנתבע, כי נסע כל הזמן בנתיב השמאלי וכאשר עמד ברמזור, כאילו היה ריק בצומת. לדבריו, מהירות הנסיעה שלו הייתה 30-40 קמ"ש.  לשאלות חוזרות ונשנות השיב שלא ראה את נהג התובעת עומד אלא " ראיתי אותו יוצא מאיפה בי"ח לכיוון של החניה בי"ח ראיתי אותו יוצא" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 8), בהמשך החקירה, הסביר הנתבע תוך סימון על התמונות שהוגשו, כי נהג התובעת יצא מן החניה בימין הכביש, כי לא היו הרבה מכוניות ונהג התובעת חתך את הנתיב האמצעי לעבר הנתיב השמאלי בו נסע הנתבע.  הנתבע הוסיף, כי היה עד לתאונה, אבל הטלפון שמסר העד חסרה בו ספרה והוא סגור.  הנתבע הוסיף והעיד, כי היה כמעט לבד ברמזור, פרט לכמה אופנועים בכביש, שעברו אותו.  בהמשך החקירה, העיד הנתבע, כי גם נהג התובעת לקח את הפלאפון של העד, וכי נהג התובעת אמר לו שיקח את הביטוח שלו, הוא יודע שגם הוא אשם בתאונה, אמר שהוא מודה בתאונה, אמר שאינו מרגיש טוב, אמא שלו בבית החולים ונתן לו את הפרטים. כאשר נשאל מדוע רק בסוף החקירה הנגדית הוא אומר שנהג התובעת הודה שהוא אשם, השיב, כי אינו יודע הרבה עברית ושכח להגיד.

בישיבה הבאה העיד עד התובעת, עד התובעת תאר שנסע ישר, עמד ברמזור אדום, הייתה תנועה כבדה שכמעט נסגרה בכיוון הישר, אם כי שמאלה התנועה זרמה. לדבריו היה ראשון ברמזור, החל לנסוע כ- 10-20 מטר, שמע רעש האצה של מנוע, הסתכל מהחלון וקיבל מכה מהרכב שנסע משמאלו, כאשר הרכב שנסע משמאלו נעצר 10 מטר רחוק ממנו. עד התובעת העיד, כי כאשר ביקש לקחת פרטים מהנתבע, הנתבע ביקש שירשום רכב אחר, הוא לא הסכים. נהג התובעת סיפר, כי באותו בוקר היה במהלך עבודתו, היה צריך לתקן מכונה במפעל, תיקן את המכונה וירד לכיוון יפו. לדבריו אמו לא הייתה בבית החולים ולא ביקר אותה. נהג התובעת הוסיף, כי הנתבע ביקש שיגיע לכפר ליד ראש העין והם ידברו. נהג התובעת השיב בחקירה הנגדית, כי לא ראה את רכב הנתבע יוצא מאיזשהו צד אלא שמע את האצת המנוע. 

ב"כ הנתבע, עמת את עד התובעת עם הדברים שמסר בהודעתו לחברת הביטוח שם כתב: " פגיעה ברכב שלי בצד שמאל קדימה. בזמן נסיעה רכב מצידו השמאלי של הנתיב עקף אותי ונכנס בי בחלק הקדמי שמאלי + בדלתות". עיון בדו"ח השמאי, מעלה כי לא אושר תיקון בדלתות, וכן בניגוד לטענת נהג התובעת בדיון כי הוחלף גלגל לא אושר גם תיקון בגלגל. עד התובעת השיב כי אינו שמאי, ואכן היתה שריטה בדלת שנטען שהיא לא שייכת לארוע ולא אושר תיקון.

עד התובעת הכחיש מכל וכל את גרסת הנתבע כי יצא מחניה, והסביר כי אם היה יוצא מחניה בזוית, הרי שהתאונה הייתה קשה הרבה יותר.

דיון והכרעה

 מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה:   "מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד , פ"ד יב(2) 2017,   2063ב (1958)).   " באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע, כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ'  1764), ראה גם: תאמ (י-ם) 18301/08 ליסינג בע"מ נ' צביה פישר (פורסם בנבו)), שם צוטטו הדברים.

כאשר מדובר בתביעה ובתביעה שכנגד, הרי שכל אחד מבעלי הדין צריך להרים את נטל השכנוע המוטל עליו בתביעתו. השאלה מן הצדדים הרים את הנטל המוטל עליו, נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן ומשקלן הראייתי.

לאחר שבחנתי את מהימנות הגרסאות, תמונות המקום והנזקים בכלי הרכב, אני מעדיפה את גרסת עד התובעת המתיישבת עם מתווה המקום ועם הנזקים בכלי הרכב על גרסת הנתבע.

עיון בתמונות הנזק ובחוות דעת השמאי בנוגע לשני כלי הרכב, מעלה, כי מדובר בפגיעות חיכוך קשות יחסית כאשר ברכב התובעת אובחנו נזקים בחזית צידו השמאלי של הרכב, דופן פנימית כנף קדמית שמאלית.

ברכבו של הנתבע, נראית פגיעת מעיכה מתמשכת בעיקר בכנף הקדמית הימנית, כאשר פס הקישוט בדלת כופף לאחור, מה שמלמד, כי הפגיעה הייתה מקדימה לאחור, דבר שמתיישב עם טענת נהג התובעת כי הנתבע פגע ברכבו והמשיך בנסיעה קדימה.

יתירה מזו, גרסת הנתבע הייתה מבולבלת ולא התיישבה עם מתווה השטח ועם הפגיעות. לו כפי שטען הנתבע, נהג התובעת היה יוצא מתוך החניה של בית החולים או אפילו מהחניה בצידי הכביש, היה מוכרח לעשות כן בזוית חדה מאוד, עד למקום בו סימן הנתבע על התמונה שארעה התאונה, בסמוך לצומת בה לפי טענת הנתבע התכוון אולי נהג התובעת לבצע פרסה. לו מדובר היה בפגיעת רכב התובעת בזווית חדה ברכב הנתבעת ניתן להניח שאופי הפגיעות היה אחר וניתן היה לראות מוקד ברור של פגיעת מעיכה ברכב הנתבע מפגוש רכב התובעת, ולא פגיעת חיכוך כפי שנראה.

בחנתי את אופן העדת עד התובעת ושפת גופו בעת שעמד על דוכן העדים. התרשמתי, כי אכן כפי שהעיד עד התובעת אין לו עניין של ממש בתביעה והוא מספר את שארע.  נהג התובעת הסביר בהגיון רב, שבדיוק בשל החשש לתאונות הוא ערך ביטוח לרכבו ולאחר התאונה שילם את ההשתתפות העצמית ושכח מן העניין. נהג התובעת אף לא הראה עניין בהליך, כתב מכתב לתובעת בו הוא מבקש להימנע מלקרוא לו להעיד והסביר, כי מבחינתו האירוע מאחוריו. לעומת זאת ניתן היה להתרשם, כי לנתבע יש עניין ממשי בתוצאות התביעה והתביעה שכנגד, מה שעומד על הפרק מבחינתו אינו סכום ההשתתפות העצמית אלא כל סכום התביעה והתביעה שכנגד כולו, שכן רכבו לא היה מבוטח.

אני מאמינה לנהג התובעת, שבעת התאונה היה במהלך עבודתו ולא ביקר בבית החולים את אמו החולה, לא יצא מחניית בית החולים ולא מהחניה ליד, אלא נסע בנתיבו נסיעה רצופה, במהירות מתונה, שכן היה בסמוך לאחר התחלת נסיעה לאחר שהתחלף הרמזור מאדום לירוק. הנתבע לעומת זאת, הגיע לרמזור אחרי נהג התובעת ומכאן לאחר שהתחלף האור, חלף על פני הרמזור בנסיעה רציפה, תוך כדי האצה, דבר שככל הנראה גרם לסטיה שלו לעבר רכב התובעת.